רציתי כל-כך שזה יעבוד, הכנתי עצמי לרגע הזה, כל רגע שחלף. הרגע שהוא עכשיו הביט בי בעצב נאסף לעוד רגעי אכזבה. הבנתי, זה לא הכל מה שרציתי, כי כך חזיתי, כי כך צמחתי להיות, הרי אני ודרכי הן אחת, תודעה בתנועה תוהה על העדר יושרה ומה הכוונה. ניצבת בפני שוקת שבורה, זה אותו המשבר, אותם המים החסרים, תחושת ההחמצה הגדולה. במסע האנושי המשותף מי שאוחז באמת ממשיך הלאה, משאיר מאחוריו דמויות מעורפלות, תועות בדרכן, נמוגות לתוך העבר. החזון כמו הכנות ישאר כרעיון מבורך, הדרך תתפתל, היא אף פעם לא היתה קלה, אל הרגע הבא אני צועדת, כמו תמיד, מאמינה בעצמי ובכוחותיי...שוב, ובעיקר לבד.
No comments:
Post a Comment