הפסח שלי

את חירותי פגשתי רגע אחרי שטרקתי דלת על שנות ילדות אשר כבלו את כל כולי אל מסגרת אותה לא בחרתי, אל עריצות של שלטון זר. מארץ מצרים יצאתי בראש מורם, פניי קדימה אל הלא נודע. זכרונות מלווים אותי לתוך מדבר שאין לו סוף, ומתוך שקט של שממה החילותי לחקור את מהותי ואת הזיקה שלי אל הכלל ואל מה שאני עוד לא יודעת. ועמוד הענן אשר הלך מלפני הראה לי את הדרך, כיד מכוונת הוא  הביטחון העצמי, מצביע אל עבר האופק כאומר: "המשיכי נא בזאת הדרך, כל צעד ושעל מקרב אותך יותר אל עצמך". הקשבתי לעצמי, או שמא היה זה קול משמים: "אל תתבונני אל מה שמאחורייך, מרכבות הרודפים הן רק בראשך". וברבות הימים עת הגיעני אל מחוז חפץ, אחר מסע אל תוך עצמי, ראיתי כי טובה הארץ המובטחת, מעיינות בה של ידע ועץ הדעת טוב הוא ולא רע. את חרותי אני חוגגת, כל יום מחדש, ומכל רגע שנולד. מעבדות של חוסר ישע הגעתי אל  חופש המחקר, חופש הבחירה. וכמו באביב אני משגשגת, מודה על היותי, ומחייכת אל השמש השוכנת בליבי, המפיצה אור והמאפשרת את קיומי

Open heart surgery

As it was exposed, I reached inside, I pulled you out and glued together the gap I had between what I felt and reality, leaving you behind as a token of once hopeful yet misguided experience. My heart has no room for disappointments, I did realize expectations are a dangerous game. And you, a lost soul, were the last to enter into my my emotional world bearing the gift of empty promises and hollow words.
I sent a smile to heal my scarred heart, I told myself that despite the pain, there always will be infinite love to share with good souls in this infinite cosmic adventure I call life, every moment of it.

In the darkness

And in the darkness she saw herself, and everything she imagined was there to observe. The young soul stared deep into the abyss, pictures of truth were flashing, the past and also what she hoped for made her strong. Monsters that existed only in her mind looked back at a brave face, changing form into birds, flying away. The light of her existence was piercing through the darkness of exploration, paving a road she walks on to this day, singing to herself:
 "I am what I am, no one can change me
   I am the heart, I am the soul, I'm in the flesh
   I am the image I choose.
   I love the life I live
    No one can tell me how to do it better,
    I am the one I chose to be".

הגשמה עצמית

תאמיני בעצמך, אחרי שלמדת להכיר אותך. תדעי את עולמך, פירות המחקר הם החוזק שלך. תלמדי מתוך התנסויות, גם של אחרים. תפקפקי עד שתהיי בטוחה. תהססי עד שתמצאי את האומץ בתוכך. תתבונני באור קיומך, תבחני את מידת האושר. תחשבי ותעשי כי את יכולה, טעויות הן מבחן לסבלנות. תבחרי את מה שמתאים לך, תצעדי עם מי שעוזר לך לצמוח. תבררי את המוץ מהחיטה.  

 ובעת התעוררות של בוקר, תחייכי. זאת את עם כל מה שאת יצרת עד כה, ומה שאת עוד מסוגלת. תאהבי את מה שתראי במראה ותמשיכי ללכת, הלאה, לעבר הרפתקה נוספת

על פרשת דרכים

על פרשת דרכים כאן, הנה אני ניצבת

מחפשת עוד סימן, לאיזה כיוון ללכת

לא יודעת מה לחשוב, כל אפשרות לי קורצת

מה שפעם היה טוב, כאב השאיר וצלקת 

על פרשת דרכים כאן, עוד  התחלה, עוד דלת

מה שהיה אי-כבר מזמן, טעות היא שלא חוזרת

לא יודעת מה לחשוב, כל אפשרות לי קורצת

מה שפעם היה טוב, כאב השאיר וצלקת

על פרשת דרכים כאן, אני אל עצמי מחייכת

רגע שעבר הוא רגע ישן, נידף הוא כעלה בשלכת

 לא יודעת מה לחשוב, כל אפשרות לי קורצת

מה שפעם היה טוב, כאב השאיר וצלקת 

על פרשת דרכים כאן, אומץ אני אוזרת

מסע מתחיל בצעד קטן, אל אופק מבטיח אני נמשכת 

לא יודעת מה לחשוב, זאת רוח שאת גבי דוחפת

מה שפעם היה טוב, מאחורי אשאיר למזכרת

לילה

החושך אל חדרי הגיע, מכסה ברוגע את נשמתי העייפה. בערבו של יום, כשהכל שקט ובחוץ עצים מתמזגים עם שמים, כמו עולם ומלואו עוצרים נשימתם, ורק טיפטוף הגשם מנגן לדשא את מזמורו. ברגע אחד ארוך שבין הרגעים אני ערה, עוד מהרהרת על מילים ומושגים על מחשבות ומעשים. אם נחליט אז הכל יהיה פשוט, אני כך אומרת, מסבירה את עצמי בפרטי פרטים. הנה שנים חלפו ולא איבדתי  ממהותי, וגם אם אחרים אותי לא מבינים, דעו: לא השתנתי! ערכי חיים שניבנו בשקידה מתוך התבוננות, נטועים בי כחלק מהדרך בה אני רואה את יישותי. מעצבת בעט קסומה את הערך העצמי. אני גאה כי אני יודעת: עברתי דרך חתחתים, עמלתי על מנת לכתוב זה הספר, קורות חיי כטיול לתוך תהום שהסוף לא נראה בה עדיין, ובמעופי לעבר האי-ודאות החושך הסמיך לא מפחיד, בניתי לי כנפיים מביטחון עצמי. יופי הלילה מתובל במסתורין וכל מה שנרצה לראות בו יהיה קיים אם נדמיין. עוד קמעא אתן לחושך אותי לקחת למחוזות עלומים, לחלומות מוזרים ולבוקר של יום מבטיח טובות

זכרון ועכשיו

התעוררתי לבוקר של אביב מבולבל, ריח הרטוב אשר בחוץ מחזיר אותי לימי ילדות. זוכרת שדות ופרדסים שהיו וכבר אינם, שבילי עפר וחמציצים, ובית גדול על גבעה מרהיבה ביופיה. שלוליות בהן קיפצנו, ילדים נטולי דאגה, בדרך לבית הספר, להמולה של בוקר ולתכונה של חצר הומת אדם. ועוד שנים עברו, ויורדת למטע, אותו ריח של רטיבות, עלוות עצים מתנועעת, טבע מחובר. מוודאת שהכל תקין, ושההשקייה לא פועלת בזה היום של גשם, עומדת על הר נישא ונושמת נוף של אגם הכנרת. הייתי תמימה, ראיתי רק טוב, האמנתי לכולם, עד גבול הספק והידיעה. ויתרתי לכולם, עד שלמדתי לכעוס, ומתוך חוסר אונים המשכתי לנדוד, משאירה את הסיבות לתסכול מאחור. מחפשת עוד שקט, עכשיו לא פשוט, מוצאת עצמי מתרפקת על ימי התום שהלכו ללא שוב. שואלת את עצמי: "האם זה מה שייחלת לו, האם תיארת לעצמך?" שולטת על מה שאני בלבד, מתפשרת על השאר. פעם החלטתי מבלי לפקפק, היום שוקלת גורמים, מבלי להחליט. טעויות הן בשביל ללמוד מהן, "טוב", כך אני אומרת, "זאת היתה רק שגיאה, ועוד שגיאה, והנה עוד אחת" כמו  שלמות סדוקה. ומבעד לחלוני יום שהתחיל רטוב מפנה מקום לשמש מחממת, "מה שתחשבי, זה מה שיהיה". מוצאת כוח להמשיך, נאחזת רק בטוב, מחייכת אל העכשיו, סולחת על עיקשות, ומה שלא ניתן לשנות

חיי, דף נוסף.

עוד דף בסיפור חיי נפתח בזה הרגע. מתעוררת עם לב דופק מהר מהרגיל, ששה אלי-יום, או שמא חוסר-ודאות מקדם את פני ביציאה מחדרי? אני זוכרת כשהאמנתי למילים שנאמרו לי כשהייתי ילדה, גם כשלא אהבתי אותן, ובכל זאת, אנשים היו מאז ומעולם חלק מסיפור מופלא שהייתי רוצה שיהיה עבורי, האמנתי, היום קצת פחות, כי למדתי, מילים הן כמו מסיכה, ככל שהיא מזוייפת כך כיעורה של הנפש המסתתרת מאחור. לא מכבירה במילים, אם אפשר והרי ניתן, מעדיפה מעשים, וכך יצאתי לדרך לפני שנים, פרשתי כנפיי מתוך קן בו לא הרגשתי שייכת, לעבר חזון שבניתי במוחי, בו הכל נראה מבטיח. וכך הגעתי באופן מתוזמן לשערי הקיבוץ הראשון, ומשם תוך צבירת ימים של חסד וגם נסיון, הגעתי בסופו של מסע חוקר לקיבוץ אותו בניתי יחד עם חבריי. באמתחתי התנסויות וידע, כבר מחודדת בהשקפת עולם ויודעת עד זה הרגע, כאן ועכשיו, מה מתאים, ומה כבר לא. הקיבוץ שם, אני אותו עזבתי, אנשים שבגדו בעקרונות, נטשו את ערכיהם למען תאוות בצע, המשכתי הלאה. מעולם של התבוננות מלמדת נזרקתי למציאות  מעשית, זה היה מעבר מתמימות להכרה שלא משנה מה קורה, יש לי אותי, בניתי אחריות עצמית. תקופת הצבא היתה התחלה חדשה, בית-ספר מתוך בחירה, ומשם אל העתיד בצעד בוטח, יש לי אותי, וזה הרבה! זוכרת את הפעם הראשונה כשקור חדר אל ליבי, כשנאמר לי כילדה, לא לפתח ציפיות, כי אימי היא לא אימי, לא היו לי בקשות בין כה וכה. זאת היתה פגישתי הראשונה עם הניכור, תחושת הזרות שאינה מניחה לי, ככל שאני יותר ויותר פוגשת באכזבות, על הדרך של בניית עולם משותף, גם היום. ניכור הוא מדיד, הוא חברו הטוב של האדם המרגיש מתוך כנות. אם זה מרגיש לא שייך, אל תלבשי זה הבגד, אם זה מאיים, תתרחקי. זוכרת כילדה, תוהה, אם זה כה פשוט בשבילי, למה לא כולם דבקים בטוב? וכל יום שעבר מאז, וכל רגע שעובר מזכיר, האמת היא מצרך נדיר, החיבור בין האנשים חלוד, חוסר רצון וחוסר הבנה, ובמקום איכפתיות כי אפשר, במקום שימוש הדדי מתוך בחירה, נותר לב קר ומוח לאנשים  שמחשב מה כדאי, למרות הכל 

שמש קידמה פניי, זה החיוך שהתחיל, זאת אופטימיות זהירה. היום מבטיח מה שאני מבטיחה לעצמי. נשימה עמוקה, ועוד אחת מוכנה אל הדרך, מתכוננת, מסננת, מתכננת את השלב הבא

חיי, דף מספר 1

דף ראשון מתחיל בזה הרגע, הווה של הבנה שלמה, ומכאן חוזרת אחורה כותבת את הזמן שחלף. היום התחיל אתמול, כשהלילה לא הסתדר לי, רעשים שחדרו לחלום השאירו אותי בוהה לתוך החושך, עייפות לא מנעה מבעדי להמשיך הלאה, מוצאת עצמי כותבת, ומתוך חוויה משתפת את מה שכבר קיים אצלי כקשר בל יפרד: העולם כולו, ומה שמעבר למה שהוא רק פיסי. 

עיניי רואות, מתרגמות מציאות, מחשבותיי מעצבות ומקשטות את התמונה. יוצרת דימויים, בונה עוצמה מוצאת השראה, ומכאן בזה הרגע מתחילה את זה הדף 

אני כאן לא כתוצאה אלא כעוד צעד בדרך, לו ידעתי מה אני מחפשת, הייתי יודעת מה המטרה, האם היא בכלל קיימת? כל נשימה משמע אני חיה, זאת ההגדרה, אך היא לא מספיקה. נותנת משמעות לעצם קיומי, לא מעל ולא מתחת, אין קדושה ואין חולין. החוויה פשוטה היא, להגדיר במדוייק, כל נים ונים בי, כל נימה של מילה שמתחברת לעוד מילה. בוררת מה ששומעת, לפעמים חשופה והיום כך רצתה חולשתי, מתגוננת, מתוך עירבוביה של דמיונות, מחפשת קרקע יציבה. אני כי אמרתי "אני", זאת המראה שמתרגמת, ברגע של איחוד יש זרימה רציפה של תמונות כמו בסרט, והסך של הכל: יוצרת מופלאות מתוך אהבה עצמית 

אהבה מגיעה מתוך רצון לחיבור אל עצמנו, אל מה שמסביבנו והיא פועלת בשלמות מתוך הכרה, היא העוגן שלנו למהות שנותנת כוח, בלי שיפוטיות, בלי גבולות ועם צורך לשתף. "אהבה" זאת מילה אך היא ריקה ללא נתינת תוכן, ללא כוונה היא לא תחזיק מעמד. אהבתי את כולם ואת הכל, אני עוד זוכרת, כילדה, כן, הייתי תמימה, זה גרם לי לאושר, תחושה חובקת עולם שלא תסולא מפז. היום אני בוחרת מה שמתאים לי, כבר לא מאמינה לכל הבטחה, מקשיבה ברוב קשב לשפת הגוף, למילים ולמה שמאחוריהן, נסיון כהתנסות יש בי מספר צלקות להוכיח, חוכמה לא מספיקה, זהירות תמיד עוזרת. לומדת וממשיכה הלאה. המפתח להגשמה היא ההתבוננות שיוצרת רגישות כמו תדרים, כמו גלי רדיו, קולטת ומתוך תשומת לב בונה לי מה שהרגע מציב עבורי, את שלמות החוויה, מפתחת תודעה 

האביב הגיע, ופרחים צצים כאן אצלי בחצר, הם יפים מבלי שידעו זאת, משתוקקים אל השמש שבלעדיה אין חיים על פני האדמה, והכל קורה צעד אחר צעד, כי טבע לא עוצר לחשוב, יש בו מנגנון, יש בו חוכמה. אני מעריכה את מה שקיים בזה הרגע, ומקווה שהלילה הזה יעבור עלי בשלווה

ברגע אחד

ברגע אחד העולם נעצר, נשיפת אויר, מרגישה הקלה. תוהה למהות, לא משתנה, חוקרת במופלא, מבינה במילים, מגשימה הוויה 

ברגע אחד רחוק אי-שם בעבר, התחוורה לי האמת, כן, זאת אני, כבר לא מוזרה. מול עצמי, במראה, מביטה ומתפעמת, מתחברת, מנציחה תקווה

ברגע אחד של מודעות מול תודעה, אנשים מתבלבלים, מושגים מוחלפים, אהדה היא לא אהבה, כנות היא לא אגדה 

ברגע אחד של אור מודלק בחשיכה, נחשפנו שנינו לאמת, אני כאן אבל כבר רחוקה. מימוש כך אמרתי  הוא לא הגשמה, ממשיכה עם מה שיודעת, לא מוותרת על ערכיי

ברגע אחד של שקט בין הדיבורים, ריחוק מבטים, הבטחות מתנפצות, תירוצים שנבנים ושקרים מתגלים

ברגע אחד של הכרה והבנה, אהבה לא מתפשרת, מוצאת עצמי שוב לבד

זכרון והיום

בראשית ועוד שנתיים, לבדי מוקפת בעולם לא ברור ואדם לא מחבק. מסביבי אור, קולות ותנועה רצופה שמסתירה כוונות. עץ כמשענת לגב, אני צופה, לא מתערבת, הכל קורה מאליו ואני ממשיכה כי הדרך מסקרנת. הימים שחלפו, והמה מפגשים של ילדה עם קסמים, עם דמיונות, ותשובות לשאלות שלא שאלתי. מחזות שיצרתי ורק בהן היתה שלמות שלווה, מצאתי בי ובעולם רק טוב, והגיבורה, היא נסיכה שאוהבת את כולם, כי יכולתי. וחלפו עוד לילות והבלי הבוקר את פני קידמו, שלשלאות מחשקות עולם, קווים מתנצחים של מילים שחודרות ומעשים עם כוונה, ללא חיוך, רק בשביל לפגוע 

בראשית, כי הגעתי, והשאר בחירה עם כל מה שיש לי כי לומדים ממה שהיה, והיום כל מה שאני ומה שנותנת אלי להגיע: אור, קולות ותנועה רצופה, כי אני כבר לא שם, כבר לא לבד, אני חלק מהעולם, אני כבר מכירה את זאת הילדה, מחיתי את דמעותיה, ניקיתי שכבות של מועקה. על זאת הדרך אני בוטחת בצעד, מתוך הכרות בניתי כוח, להמשיך, למרות הכל

זאת אני

אני הרבה דברים בתוכי הזרוקים בעירבוביה. רגשות לא פתורים, זכרונות שהפכו לתמונות של עכשיו. אני כאן בזה הרגע, עיניי נישאות למרחק, התקווה מחברת בי חלקים רעועים, והעבר כמו צל רודף, צעד אחד מאחוריי. אני נשברת לפעמים, הדי רסיסיי משמרים אותי ערה, תוהה, מתכוננת. אני קצת יודעת למה ומאלתרת את השאר. אני סך כל חוויותיי, שיעורים כואבים, דפים של ספר שאני עוד כותבת. אני שמש חמה, וברגע של ספק, קרחון מתכונן לניגוח. אני ענן מאיים, ואני פתיתי שלג הנמסים על מציאות מחוייכת. העולם בי מביט ושותק, כמו מנסה לפענח זאת החידה הלא פשוטה, אני פורשת ידיי לצדדים, הנני עולם! תקרא בי את זה הרגע. אני הרבה קשרים שהתפתלו בי, רשמים של אנשים שפגשתי, צלקות שהפכו לשיעורים, ויתורים, סליחות ומה שעוד, ושכחתי. אני הרבה דברים בתוכי, אני זאת יודעת, יופיי בהבנותיי, חוכמה שנולדה מתוך חוויה. זאת אני, בזה הרגע, לא רוצה, גם לא מצפה, זורקת קצה חוט על הדרך, וממשיכה במלאכה