התעוררתי לבוקר של אביב מבולבל, ריח הרטוב אשר בחוץ מחזיר אותי לימי ילדות. זוכרת שדות ופרדסים שהיו וכבר אינם, שבילי עפר וחמציצים, ובית גדול על גבעה מרהיבה ביופיה. שלוליות בהן קיפצנו, ילדים נטולי דאגה, בדרך לבית הספר, להמולה של בוקר ולתכונה של חצר הומת אדם. ועוד שנים עברו, ויורדת למטע, אותו ריח של רטיבות, עלוות עצים מתנועעת, טבע מחובר. מוודאת שהכל תקין, ושההשקייה לא פועלת בזה היום של גשם, עומדת על הר נישא ונושמת נוף של אגם הכנרת. הייתי תמימה, ראיתי רק טוב, האמנתי לכולם, עד גבול הספק והידיעה. ויתרתי לכולם, עד שלמדתי לכעוס, ומתוך חוסר אונים המשכתי לנדוד, משאירה את הסיבות לתסכול מאחור. מחפשת עוד שקט, עכשיו לא פשוט, מוצאת עצמי מתרפקת על ימי התום שהלכו ללא שוב. שואלת את עצמי: "האם זה מה שייחלת לו, האם תיארת לעצמך?" שולטת על מה שאני בלבד, מתפשרת על השאר. פעם החלטתי מבלי לפקפק, היום שוקלת גורמים, מבלי להחליט. טעויות הן בשביל ללמוד מהן, "טוב", כך אני אומרת, "זאת היתה רק שגיאה, ועוד שגיאה, והנה עוד אחת" כמו שלמות סדוקה. ומבעד לחלוני יום שהתחיל רטוב מפנה מקום לשמש מחממת, "מה שתחשבי, זה מה שיהיה". מוצאת כוח להמשיך, נאחזת רק בטוב, מחייכת אל העכשיו, סולחת על עיקשות, ומה שלא ניתן לשנות
No comments:
Post a Comment