עוד דף בסיפור חיי נפתח בזה הרגע. מתעוררת עם לב דופק מהר מהרגיל, ששה אלי-יום, או שמא חוסר-ודאות מקדם את פני ביציאה מחדרי? אני זוכרת כשהאמנתי למילים שנאמרו לי כשהייתי ילדה, גם כשלא אהבתי אותן, ובכל זאת, אנשים היו מאז ומעולם חלק מסיפור מופלא שהייתי רוצה שיהיה עבורי, האמנתי, היום קצת פחות, כי למדתי, מילים הן כמו מסיכה, ככל שהיא מזוייפת כך כיעורה של הנפש המסתתרת מאחור. לא מכבירה במילים, אם אפשר והרי ניתן, מעדיפה מעשים, וכך יצאתי לדרך לפני שנים, פרשתי כנפיי מתוך קן בו לא הרגשתי שייכת, לעבר חזון שבניתי במוחי, בו הכל נראה מבטיח. וכך הגעתי באופן מתוזמן לשערי הקיבוץ הראשון, ומשם תוך צבירת ימים של חסד וגם נסיון, הגעתי בסופו של מסע חוקר לקיבוץ אותו בניתי יחד עם חבריי. באמתחתי התנסויות וידע, כבר מחודדת בהשקפת עולם ויודעת עד זה הרגע, כאן ועכשיו, מה מתאים, ומה כבר לא. הקיבוץ שם, אני אותו עזבתי, אנשים שבגדו בעקרונות, נטשו את ערכיהם למען תאוות בצע, המשכתי הלאה. מעולם של התבוננות מלמדת נזרקתי למציאות מעשית, זה היה מעבר מתמימות להכרה שלא משנה מה קורה, יש לי אותי, בניתי אחריות עצמית. תקופת הצבא היתה התחלה חדשה, בית-ספר מתוך בחירה, ומשם אל העתיד בצעד בוטח, יש לי אותי, וזה הרבה! זוכרת את הפעם הראשונה כשקור חדר אל ליבי, כשנאמר לי כילדה, לא לפתח ציפיות, כי אימי היא לא אימי, לא היו לי בקשות בין כה וכה. זאת היתה פגישתי הראשונה עם הניכור, תחושת הזרות שאינה מניחה לי, ככל שאני יותר ויותר פוגשת באכזבות, על הדרך של בניית עולם משותף, גם היום. ניכור הוא מדיד, הוא חברו הטוב של האדם המרגיש מתוך כנות. אם זה מרגיש לא שייך, אל תלבשי זה הבגד, אם זה מאיים, תתרחקי. זוכרת כילדה, תוהה, אם זה כה פשוט בשבילי, למה לא כולם דבקים בטוב? וכל יום שעבר מאז, וכל רגע שעובר מזכיר, האמת היא מצרך נדיר, החיבור בין האנשים חלוד, חוסר רצון וחוסר הבנה, ובמקום איכפתיות כי אפשר, במקום שימוש הדדי מתוך בחירה, נותר לב קר ומוח לאנשים שמחשב מה כדאי, למרות הכל
שמש קידמה פניי, זה החיוך שהתחיל, זאת אופטימיות זהירה. היום מבטיח מה שאני מבטיחה לעצמי. נשימה עמוקה, ועוד אחת מוכנה אל הדרך, מתכוננת, מסננת, מתכננת את השלב הבא
No comments:
Post a Comment